למה כולם עצרו על הסרטון של מטולה?

"רגע... ככה נראית מטולה?"

זה היה המשפט שחזר שוב ושוב על הסרטון שהעלתי בשבוע שעבר  - (ליחצו על התמונה ללינק)

פסטיבל פתיחת רחוב הראשונים 2026

האמת? גם אני הופתעתי.

לא בגלל שלא הכרתי את מטולה.

בגלל ששכחתי.

שכחתי איך נראה רחוב שאנשים פשוט שמחים להיות בו.

לא שמחה של הופעה.

לא שמחה של אטרקציה.

שמחה שמתפרצת מהלב של אנשים שנזכרו איך החיים מרגישים אחרי תקופת חושך.

יצאתי החוצה, והתחלתי ללכת. בלי תוכנית.

רק כדי להבין מה קורה שם, שגורם לכל כך הרבה אנשים לעצור.

התחלתי בסמטת האמנים

בתי הקפה ושפע המסעדות היו מלאים.

דוכנים צבעו את הרחוב בתכשיטים, קרמיקה, ציורים, שמן זית מקומי וריחות של מאפים.

אנשים שלא הכירו זה את זה עצרו לדבר.

ילדים התרוצצו בין בתי האבן.

ולרגע היה נדמה שהרחוב עצמו מחייך.

קפה בלה, חיים ברחוב הראשונים

משם נכנסתי לבית הכנסת.

על הקירות, על הנברשות, על הבימה ובכל פינה מופיעים שמות מייסדי המושבה.

אלה שבנו את מטולה לפני 130 שנה.

זה מחזה שקשה להישאר אדישים מולו.

בחוץ הסתובבו הנינים שלהם.

ולצידם משפחות שהגיעו מכל הארץ.

עוד מעט השמש תשקע.

הריקודים יסתיימו.

השבת תיכנס.

ובתוך בית הכנסת יעמדו זה לצד זה דתיים וחילונים, תושבים ואורחים.

לכל אחד תפילה משלו. ולכולם תפילה משותפת.

ואני, דור חמישי במטולה, עומדת ביניהם.

מסתכלת על שמות הסבים והסבתות שעל הקירות.

בינהם הסבים והסבתות שלי,

ואז על הנינים שרוקדים ברחוב.

ופתאום מבינה.

במטולה, העבר לא תלוי על הקיר.

הוא ממשיך ללכת ברחוב.

הוא יושב בבתי הקפה.

הוא מחייך אל המבקרים.

והוא רוקד עם הנינים שלו.

רקדתי יחפה.

כמו שלא רקדתי שנים.

ומי שלא ראה שמחה כזאת – שמחה של אנשים שחוזרים הביתה,

שמחה של חיים שמנצחים את הפחד –

קשה להסביר לו אותה במילים.

שמותיהם של ראשוני מטולה מונצחים על אביזרי הקודש וריהוט בית הכנסת

אחר כך נכנסתי לגלריה של בית שלום

על סטנד תצוגה עומדת תמונה שנפגעה מרסיס של טיל.

אפשר היה לשחזר אותה.

מרים וחיים, הבעלים של בית שלום, בחרו שלא.

כי אם ימחקו את הפצע, ימחק גם את הסיפור ששום אמן לא יכול היה ליצור.

הפגיעה ביצירת האמנות הזו היא לא פחות מנס גלוי. הטיל פגע בגלריה, חלונות התרסקו, המבנה נפגע, אבל! מכל עבודות האמנות החד פעמיות שבגלריה - רק תמונה אחת נפגעה.

במסגרת. אותו טיל גם פגע בחדר השינה של מרים וחיים,

החדר היה ריק, וחיים ניצלו.

בנס.

יצירת האמנות בגלריית בית שלום שנפגעה מטיל. נס גלוי.

ואז הגיע הקפה.

שף מוסטפא סליילי מרג'אר, השף של מסעדת "בית שלום", הניח אותו על השולחן. VIP :)

לצדו, איך לא, עוגת התפוחים של סבתא יוכבד, שמרים בעלת המקום עדיין אופה ביד, בדיוק כמו פעם.

עוד מפגש של אנשים, תרבויות וסיפורים, שיכול לקרות רק כאן.

רק במטולה.

והעוגה? לא "בהשראת פעם".

לא "בסגנון של".

אלא אותו מתכון משפחתי שעובר כאן מדור לדור.

קפה ועוגה שהם מפגש תרבויות - במסעדת בית שלום

ואז פתאום הכל התחבר לי

זו לא העוגה.

זו לא התמונה.

זה לא בית הכנסת.

לא בתי הקפה.

גם לא הטבע והמים הזורמים של שמורת נחל עיון.

כל אחד מהם הוא רק פרק.

הסיפור של מטולה הוא חיים.

שעוברים בין האנשים.

בין האבנים.

בין הדורות.

וממשיכים לצמוח בין העצים, המפלים, המים הזורמים והנוף שאין שני לו.

אולי בגלל זה הסרטון מהפסטיבל נגע בכל כך הרבה אנשים.

לא כי הוא הראה מקום יפה.

יש הרבה מקומות יפים.

אלא כי הוא הראה את עוצמת החיים.

ואולי בגלל זה כל כך הרבה אנשים עצרו על אותו סרטון ושאלו: "רגע... ככה נראית מטולה?"

כן.

ככה נראים חיים כשהם קורים באמת.

מטולה , אחרי כל מה שעברה צומחת ועוצמתית מתמיד-

בזכות האנשים שלה והאנשים שבאים לבקר.

וזו הסיבה שחופשה במטולה נשארת אתכם הרבה אחרי שחוזרים הביתה.

לא רק בזכות הנוף.

או האוכל.

או המפלים.

אלא בזכות האנשים.

השיחות.

הרחובות.

והתחושה הנדירה שפגשת מקום שחי באמת.

אז אם הקיץ הזה אתם מחפשים חופשה

שלא רק ממלאת את אלבום התמונות, אלא גם את הלב—

מטולה מחכה לכם.

ואם תבחרו להתחיל את המסע שלכם ב"הוד ראשונים",

מתחם נדיר עם בריכת מי מעיינות פרטית למשפחות,

נשמח לפתוח לכם את הדלת לרווחה ובנפש חפצה.

את השאר... מטולה כבר תעשה בעצמה.

עירית הוד

הוד ראשונים, מטולה –

המקום שבו השמש פוגשת את השמים – ואתכם