מה יודעות השפיריות שאנחנו לא יודעים?
הן חזרו להוד ראשונים אחרי המלחמה, רוקדות כשמגיעים אורחים —
ואחת מהן מסרבת לעזוב עץ שנחלש.
סיפור על התחדשות, ריפוי והדברים בטבע - שאנחנו עדיין לא יודעים להסביר.
לפני המלחמה היו לנו שפיריות בהוד ראשונים.
וכשחזרנו למטולה, חיכיתי להן.
שיקמנו את בתי האבן. שיפצנו את הבריכה. החזרנו את המים. טיפלנו בגינה. עשינו כל מה שיכולנו כדי שהוד ראשונים יחזור להיות המקום שהיה.
אבל היו דברים שלא היו תלויים בנו.
היו דברים שאי אפשר היה להחזיר בידיים.
להם היה צריך פשוט לחכות.
ואני חיכיתי לשפיריות.
ואז, יום אחד, היא הגיעה.
שפירית אחת.
מרחפת מעל המים ובתוך קרני השמש,
כאילו מעולם לא עזבה.
כמה ימים אחריה הגיעה השנייה.
והיום כבר יש לנו חמש.
שפירית מרחפת מעל הבריכה של הוד ראשונים
השפיריות והאור
אני מכירה את השפיריות מעל המים של הוד ראשונים.
את השעות שבהן הן מופיעות.
את המקומות שבהם הן נחות.
את השקט שלהן ואת התעופה הפתאומית.
ויש רגעים שבהם השמש פוגשת את הכנפיים השקופות שלהן
והן כמעט נעלמות בתוך האור.
לפעמים הן נראות כמו פיות קטנות מעל המים.
לאורך השנים נקשרו לשפיריות בתרבויות שונות משמעויות של שינוי,
התחדשות והתחלות חדשות.
אני יכולה להבין את זה.
יש בהן משהו עדין וחזק בעת ובעונה אחת.
ואצלנו, בהוד ראשונים, הן תמיד נמצאות בדיוק במקום שבו נפגשים הדברים שאני הכי אוהבת —
המים, קרני השמש, האבן וההרים.
אולי בגלל זה כל כך חיכיתי לראות אותן שוב.
נגנו את הוידאו וגלו את השפירית האדומה - הפיה של הוד ראשונים
כשהאורחים מגיעים
ויש דבר אחד שאני עדיין לא יודעת להסביר.
כשמגיעים אורחים, השפיריות מתחילות לרקוד.
אני רואה את זה שוב ושוב.
הן חגות מעל הבריכה, עולות ויורדות,
חוצות זו את זו ואת קרני השמש,
מתקרבות למים ושוב נוסקות.
פתאום כל האוויר מעל הבריכה מתמלא בהן.
אני מסתכלת עליהן ותמיד נדמה לי שהן שמחות.
נשמע הזוי? אתם מוזמנים לראות בעצמכם.
השפירית שעל הקטלב
ויש עכשיו שפירית אחת שאני מסתכלת עליה במיוחד.
בחצר של הוד ראשונים עומד עץ קטלב שאני מאוד אוהבת.
לאחרונה הוא נחלש.
אני לא יודעת למה. אני מנסה להבין מה קורה לו, ובעיקר איך אפשר לעזור לו.
ובימים האחרונים שפירית אחת פשוט לא עוזבת אותו.
היא יושבת על אחד הענפים.
אני עוברת לידה בבוקר — והיא שם.
חוזרת אחרי שעה — עדיין שם.
ועוד שעה.
יום אחד ראיתי אותה נשארת כמעט יום שלם על אותו ענף.
ואני מסתכלת עליה וחושבת על ריפוי.
לא כי אני יודעת מה היא עושה שם.
אני לא יודעת.
השפירית שלא עוזבת את הקטלב של הוד ראשונים.
אבל יש משהו בתמונה הזאת — עץ שנחלש ושפירית קטנה שנשארת לידו — שמחזיר אותי למה שאני מרגישה כבר שנים בהוד ראשונים.
לטבע יש כוח ריפוי.
אני מכירה אותו כאן היטב.
במפגש של קרני השמש עם מי המעיינות.
באור שחוזר מן המים אל האבן.
בהרים שמקיפים אותנו.
באוויר.
בשקט.
זה ריפוי שהגוף פוגש כשהוא נכנס למים.
ריפוי שהנפש פוגשת כשהקצב יורד.
וריפוי שקורה כשמשפחה נמצאת יחד —
ילדים, הורים וסבים —
וכל אחד מוצא בתוך הביחד הזה גם את המקום שלו.
מאז שחזרנו ופתחנו מחדש את הוד ראשונים,
אנחנו רואים את זה שוב גם דרך האנשים שמגיעים.
הם מרגישים.
הם מדברים על שמחה בלב,
על שקט, על עוצמות,
על ניקיון פנימי.
לפעמים הם משתמשים במילים שאנחנו עצמנו מכירים כל כך טוב —
תדרים גבוהים.
ויש דברים שאי אפשר להעביר בתמונה.
אפשר לצלם את המים. אפשר לצלם את השמש. אפשר לצלם את האבן ואת ההרים. אבל אי אפשר באמת לצלם את מה שקורה לאדם כשהכול נפגש.
ועכשיו אני מסתכלת על השפירית שעל הקטלב
וחושבת שאולי אנחנו לא היחידים שפוגשים כאן משהו.
אולי יש קשרים שאנחנו פשוט עדיין לא יודעים לקרוא.
אני לא יודעת למה השפירית נשארת דווקא על העץ הזה.
אבל היא נשארת.
ואולי זה מספיק.
אחרי המלחמה חיכיתי שהשפיריות יחזרו.
הראשונה הגיעה.
אחריה השנייה.
היום כבר יש חמש.
הן רוקדות מעל המים כשמגיעות משפחות.
ועכשיו אחת מהן יושבת בשקט על הקטלב.
ובתוך כל מה שחוזר כאן לחיים, כוח הריפוי של המקום שוב עובר מאדם לאדם. ומדור לדור. אז מי אמר שלשפיריות אין נשמה?
עירית הוד
הוד ראשונים, מטולה
המקום שבו השמש פוגשת את הירח,
את הכוכבים- ואתכם.
תגובות