All Posts

הרגע שבו השמש פוגשת את השמים מעל בריכת מי המעיינות של הוד ראשונים בבוקר, עוד לפני שהאור מתעורר לגמרי, אני שומעת את הציפורים.זו לא סתם ציפורים – זו ממש תזמורת.יש בהן סולניות קבועות, ויש שפשוט מצטרפות,אבל יחד הן יוצרות מוזיקה שמרגיעה את הנפש. אני יוצאת מחלקת האלוהים הקטנה שלי, נושמת את האוויר הקריר של מטולה,והולכת לכיוון הבריכה.המים עוד שלווים, נראים כמעט כמו מראה.מעליהם מרחפות השפיריות –קטנות, צבעוניות, מנצנצות באור הבוקר. “תראי אותן,” אמרה לי פעם אחת האורחות שלי,“זה סימן של

הם הגיעו ברכב שכור מתל אביב, מאוחר מהצפוי. הפקקים, ההודעות, הילדים שצריך היה להשכיב לפני שיצאו —כל מה שאנחנו קוראים לו “החיים”. כשהם ירדו מהמכונית, משהו באוויר השתנה. לא היה צריך לדבר – רק להקשיב לשקט. השמש החלה לרדת והחרמון נצבע ורוד־זהוב, כמו ציור שנמתח במיוחד בשבילם. עוגת תפוחים ממתכון בן 100 שנים שעובר מאם לבת בבוקר שאלתי אותם, כמו שאני שואלת את כל האורחים שלי:“איך ישנתם?”זו השאלה הראשונה שלי, כי פה – יש משהו באוויר... אנחנו יודעים את זה, מטפחים את זה, ומכוונים כל פרט לשי

פעם, לנסוע לגליל היה פשוט “לנסוע לצימר”. ג’קוזי עם נרות, יין על השולחן, ותחושה שגילית את גן העדן.אבל זה היה פעם. מאז – הרבה מים זרמו בנחלי הגליל, וגם אנחנו השתננו. היום, כשמישהו אומר לי “צימר”, אני מחייכת. וכשהוא אומר לי “וילה” – אני מבינה שכנראה הוא עוד לא גילה מה באמת חסר לו.כי וילה זה נפלא, אבל זו לא חופשה – זו הפקה. והרבה פעמים, זה גם המון רעש: של הפינג־פונג והכדורגל השולחני, של המוזיקה שבוקעת משלוש פינות שונות,ושל התינוק שבוכה ומעיר את כולם בלילה. אני לא נגד שמחה – להפך.

יש רגעים שבהם אני עומדת במתחם של הוד ראשונים  בשעת ערב, שומעת את הצחוק של הילדים מהבריכה, הר החרמון מחליף צבעי אדום של שקיעה. אני מתבוננת מתוך השקט שבו אני מדליקה נרות במתחם לאורחים ואומרת לעצמי – כן, בדיוק בשביל זה בניתי את המקום הזה.  אבל המציאות – עולה על כל דמיון. כי חופשה משפחתית אמיתית בצפון לא נמדדת רק במיטה מפנקת או בארוחת בוקר, אלא באיך שהמשפחה חוזרת ממנה – רגועה, מחוברת, מלאה באור. עבדנו ממש קצת לפני המלחמה, אולי חודשים. ואחריה חזרנו חזקים מתמיד. ובכל פעם כשאני שומע

אני מודה – תמיד חשבתי שחופשה אמיתית היא בלי ילדים . בבית מלון הילדים רצים בין האטרקציות, ההורים נחים – וזה עובד. אבל עם הזמן הבנתי שזו לא באמת החופשה שאני מחפשת. ככה נולד הוד ראשונים, חלקת אלוהים קטנה של שלווה למשפחות שחייבות מנוחה. חייתי שנים בקנדה.עבדתי בלי הפסקה בתעשיית ה־Visual Effects, עם שעות מטורפות ו־Overtime אינסופי.וכשכבר יצאתי לחופש – טסתי לישראל, למשפחה, לשורשים. אבל דווקא שם, בין המטלות, הילדים והמרדף אחרי “חופש”,הבנתי מהי בעצם חופשה אמיתית. לא כזו שמנתקת – אלא