חופשה רומנטית בגליל העליון עם בריכת מי מעיינות מחוממת מול נוף בריאה – רגעים של שקט בהוד ראשונים

הם הגיעו ברכב שכור מתל אביב, מאוחר מהצפוי. הפקקים, ההודעות, הילדים שצריך היה להשכיב לפני שיצאו —כל מה שאנחנו קוראים לו “החיים”. כשהם ירדו מהמכונית, משהו באוויר השתנה. לא היה צריך לדבר – רק להקשיב לשקט. השמש החלה לרדת והחרמון נצבע ורוד־זהוב, כמו ציור שנמתח במיוחד בשבילם.

עוגת תפוחים ממתכון בן 100 שנים שעובר מאם לבת

בבוקר שאלתי אותם, כמו שאני שואלת את כל האורחים שלי:“איך ישנתם?”זו השאלה הראשונה שלי, כי פה – יש משהו באוויר... אנחנו יודעים את זה, מטפחים את זה, ומכוונים כל פרט לשינה עמוקה באמת - מהעיצוב הרך של החדרים, דרך המזרנים האורטופדיים והמצעים הלבנים, ועד ענפי הרוזמרין שאני מניחה בכל בית – לטיהור אנרגטי ולניחוח מרפא.

“מזמן לא ישנתי ככה,” היא אמרה לי בחיוך.“פה אפילו הנשימה נשמעת אחרת.”

התשובה הזו מקפיצה לי את הלב בכל פעם מחדש.

בריכת מי המעיינות – הזמן נמס

באמצע השבוע הבריכה פלטה כמו מראה. מימיה צלולים כזכוכית, והרוח משחקת עם העלים שמעל.

בריכת מי המעיינות בזריחה

שעת ערב. שקיעה. החרמון זהוב אדמדם. הם נכנסו בשקט – בלי טלפונים, בלי דיבורים. רק המים והנוף. ב־32 מעלות מדויקות, המים עוטפים את הגוף כמו קטיפה.

היא עצמה עיניים, והוא אמר לי אחר כך:“לא זכרנו מתי לאחרונה פשוט ישבנו בשקט.”

זה הרגע שבו אני מבינה שוב –הבריכה הזו היא לא עוד מתקן נופש.היא מרחב מדיטטיבי, תיווך עדין בין הגוף לנפש.היא מאטה את הקצב, ומחזירה את האהבה – לעצמנו, לגוף, ולמי שלידנו.

ולמי שמתעורר מוקדם, אני תמיד מציעה להוציא מזרון יוגה. כי אין דבר שמנקה את הראש יותר מיוגה מול הזריחה. האור הזה, כשהוא פוגש את המים,פותח את הצ’קרות עוד לפני שהיום מתחיל.

ארוחת בוקר בבית הקשתות

בבוקר הם עלו לבית הקשתות של מלון בית שלום, מסעדת האם שלנו. הלחם היה עדיין חם מהתנור, הריבה – תוצרת בית, הגבינות – מהמשקים סביב.קפה בכוס עתיקה עם חותמת קטנה מתחת, והאור חודר דרך חלונות האבן.אין דבר שמשמח אותי יותר מהשתתשפות עם שיר בלב של מה שאני חיה אותו ביומיום.

ארוחת בוקר שף במסעדת הקשתות של בית שלום, מוגשת בכלים עתיקים, עם חותמת.

“יש משהו באור כאן,” היא אמרה,“שהופך הכול לבהיר יותר.”

הוי כמה שהיא צודקת – האור של מטולה הוא לא כמו שום אור אחר.הוא נוגע בעדינות, עוטף אותך,ומזכיר לך כל הזמן – את כאן. עכשיו.

באמצע השבוע – הזמן חוזר לנשום

בין שני לחמישי, הגליל חוזר לעצמו.הכבישים ריקים, האוויר צלול,והמקומות הקטנים – יקבים, בתי קפה, שבילי הליכה –פתוחים בדיוק למי שמוכן לעצור רגע מהמרדף.

בהוד ראשונים זה הזמן שבו המקום נושם אחרת.המים רגועים, האור רך,אין רעש של ילדים, אין לחץ של סופי שבוע –רק זוגות שמגיעים בשביל השקט..

לא שקט של ריק, אלא שקט של נוכחות.כזה שמחזיר אותך לעצמך,ולמי שאת/ה אוהב/ת.

השקט שלא רוצים לעזוב

לפני שעזבו, היא כתבה לי פתק קטן:“לא הספקנו כלום – וזה היה מושלם.”

עניתי לה בחיוך –“בדיוק כך זה אמור להיות.”

כי חופשה זוגית אמיתית היא לא על “מה הספקתם”,אלא על מה הרגשתם.לפעמים, דווקא כשעוצרים הכול –הלב סוף סוף מתחיל לזוז.

עירית הוד

הוד ראשונים, מטולה העתיקה –

בין העצים, המעיינות, היופי והטבע,

המקום שבו השמש פוגשת את השמים – ואתכם